דו"ח ביקורת 2005
פרוטוקול 2006

אל:
שר המשפטים
ירושלים

הנדון: תיקוני חקיקה מוצעים: האינטרנט הישראלי, חלק א': שמות מתחם (דומיינים)

הקדמה
לאחר עשור של פעילות מערכת האינטרנט הציבורית בישראל, הפך התחום ל- Main-Stream של התקשורת הישראלית. למרות מספר וועדות שעסקו בתחום (כמו וועדת רהב), האינטרנט הישראלי אינו קיים ככזה בחקיקה הישראלית, והוא בבחינת No-One-Land. בניגוד לתחומים אחרים בתקשורת שהוגדרו היטב בחקיקה, תחום האינטרנט ותשתיות האינטרנט הציבוריות הן לכאורה חופשיות מפיקוח החוק, אבל למעשה נתונות תחת סד כבד של רגולציה ומונופליזציה שהתפתחה בעשור האחרון. בישראל, בשונה ממדינות העולם החופשי, יש חובה לקבל רישיון אינטרנט (רישיון ISP – Internet Service Provider) במסגרת הכללית של "רישיונות מיוחדים" על פי חוק התקשורת, ואכן נכון לתחילת 2005 יש מעל 70 רישיונות בתוקף, אך רובן אינם מוקצים לחברות לאספקת שירותי אינטרנט לציבור (ISP), אלא לחברות עסקיות-פרטיות וליחידים, שחיפשו דרך חוקית לעקוף את תהליכי הרגולציה הקיימים בישראל, והמיוחדים רק לישראל. בכוונת משרד התקשורת לאור מצב זה ואור העובדה שמדובר בשוק תחרותי מזה עשור, לבטל אולי כבר השנה את הצורך ברישיון ספציפי למתן שירותי אינטרנט (היתר כללי או פטור מוחלט), והחקיקה בנושא מונחת בפני הכנסת מזה זמן רב.
הנושא המרכזי המועלה בנייר ראשון זה הוא שהמדינה התנערה עד היום מהאחריות לתחום שמות המתחם (Domain Names) הישראלי (.IL), ותחום זה מצוי מזה עשור בידיים של עמותה פרטית /ציבורית מאוד קטנה (איגוד האינטרנט הישראלי), ומשמש כמקור הכנסה מרכזי לפעילותיה. תחום זה של שמות מתחם, לא טופל עד היום בשום מסגרת חוקית או נוהלית. משום מה, מה שברור בארה"ב ובאירופה ובשאר העולם , ש"שמות מתחם" הם רכוש המדינה והציבור, ומטופלים ע"י גוף ללא כוונות רווח המקבל זיכיון מהממשל לטפל בצדדים המעשיים של התחום, ושמטרתו לשרת את ציבור משתמשי האינטרנט ולא לעשיית רווחים ממכירת שמות לאומיים, הרי בישראל, שם התחום הלאומי .IL מעולם לא טופל ע"י הממשלה או ע"י החוק או בתקנות כלשהן. נכון ל- 2004, יש בישראל על פי דווח של איגוד האינטרנט 56,899 שמות מתחם עם סיומת .IL כשבשנת 2003 נרשמו 11,404 שמות מתחם ישראליים חדשים.
במדינות רבות בעולם המערבי, הממשלות משקיעות הון עתק בקידום תשתיות האינטרנט לציבור הרחב (בארה"ב ובמדינות רבות אחרות מאות מיליוני דולרים בשנה, ביפן מיליארדי דולרים בתכנית חומש), כולל העברת משאבים ותשתיות ציבוריות לטובת קידום חיבור האינטרנט בפריפריה ולשכבות חלשות.

דברי הסבר
מטרת הצעת זו ליצירת תיקוני חקיקה לתחום האינטרנט שיגדיר את האינטרנט כתשתית תקשורת כמו יתר תשתיות הקיימות, יגדיר את צורת הפעלת המשאבים הלאומיים הכרוכים בו ובאופן ספציפי את שמות המתחם של ישראל (Domain .IL), ויקבע עקרונות כלליים שלאורם יתנהל האינטרנט הישראלי מרגע חקיקת החוק והלאה. ישנם כמה דגמים של חקיקה בנוגע לאינטרנט שלאורם הצעה זו יכולה להיכתב, בין היתר על פי החקיקה האמריקאית והחקיקה האוסטרלית, המתאימה יותר למצוי ולרצוי באינטרנט הישראלי. הדגם הרצוי הוא תיקון חקיקה כללי שיסמיך את השר להתקין תקנות שיהיו תואמות את תנאי השוק וצרכיו.
מוצע ליישם את העקרונות הכלליים הבאים:
עקרונות הצעת חוק האינטרנט – 2005
1. המדינה בעלת כינוי המען המדינתי .il
2. משרד המשפטים באמצעות רשם שמות המרשםכינויי המען יהיה מופקד על ניהול רישום כינויי המען בישראל.
3. הניהול בפועל של רישום שמות המרשםכינויי המען המשניים יעשה על ידי גורם פרטיציבורי, שאינו ממשלתי, בהיתרהסכם עם הרשם.
4. שר המשפטים יוסמך לפרסם תקנות באישור ועדת המדע של הכנסת בכל הנושאים הקשורים לתפעול תקין ויעיל של האינטרנט.

הצעה זו מתבססת בין היתר על מגוון מחקרים משווים שנעשו בעולם, למשל:
1. http://www.itu.int/osg/spu/forum/intgov04/contributions/governmentsandcctldsfeb04.pdf
2. http://www.cctldinfo.com/country.php#au.
ועל תהליכי החקיקה, התקנות והפסיקה שקרו באוסטרליה בשנה החולפת: http://www.auda.org.au.

אל:
שר המשפטים
ירושלים


הנדון: תיקוני חקיקה מוצעים: האינטרנט הישראלי, חלק ב': עיגון האינטרנט בחקיקה מקיפה

הקדמה
לאחר עשור של פעילות מערכת האינטרנט הציבורית בישראל, הפך התחום ל- Main-Stream של התקשורת הישראלית. למרות מספר וועדות שעסקו בתחום (כמו וועדת רהב), האינטרנט הישראלי אינו קיים ככזה בחקיקה הישראלית, והוא בבחינת No-One-Land. בניגוד לתחומים אחרים בתקשורת שהוגדרו היטב בחקיקה, תחום האינטרנט ותשתיות האינטרנט הציבוריות הן לכאורה חופשיות מפיקוח החוק, אבל למעשה נתונות תחת סד כבד של רגולציה ומונופליזציה שהתפתחה בעשור האחרון.
בישראל, בשונה ממדינות העולם החופשי, יש חובה לקבל רישיון אינטרנט (רישיון ISP – Internet Service Provider) במסגרת הכללית של "רישיונות מיוחדים" על פי חוק התקשורת, ואכן נכון לתחילת 2005 יש 71 רישיונות בתוקף, אך רובן אינם מוקצים לחברות לאספקת שירותי אינטרנט לציבור (ISP), אלא לחברות עסקיות-פרטיות וליחידים שחיפשו דרך חוקית לעקוף את תהליכי הרגולציה הקיימים בישראל, והמיוחדים רק לישראל. בכוונת משרד התקשורת לאור מצב זה ואור העובדה שמדובר בשוק תחרותי מזה עשור, לבטל אולי כבר השנה את הצורך ברישיון ספציפי למתן שירותי אינטרנט (היתר כללי או פטור מוחלט), והחקיקה בנושא מונחת בפני הכנסת מזה זמן רב.
גם תחום הקישור הישיר בין חברות האינטרנט (ISP) מצוי בהיתר יחיד בידי איגוד האינטרנט הישראלי (מונופול בלתי מוכר…), למרות שבמציאות הקיימת בשוק, רוב ספקיות האינטרנט ובעיקר הגדולות, מחוברות ישירות בניהן דרך ספקי תקשורת הגדולים (Med-1, סלקום ובזק), וההיתר היחיד הזה לאיגוד האינטרנט (שהוא ייחודי למדינת ישראל) משרת בעיקר את ספקיות האינטרנט הקטנות, שאינן יכולות לעמוד בהוצאות של חיבור ישיר לספקיות הגדולות. נושא זה צריך לצאת מתחום הרגולציה, ולתת לכוחות השוק לפעול.
כך גם בנושאים משיקים כמו תחום הנס"ר, שתכלית החקיקה והרישיונות בתחום זה אינם ברורים ואינם נחוצים כיום, בשוק תחרותי משוכלל.
מדיניות "ההסדרה העצמית" שמדברים בה רבות בעשור האחרון, עדיין לא קרמה עור וגידים, ובספק אם תתקדם לאן שהוא בעשור הקרוב, אינה עוסקת כלל בתשתיות האינטרנט ובהיבטים החוקיים הכרוכים בכך, אלא רק בתחום התכנים והנגישות לאתרי אינטרנט. החוקים הקיימים בחוק התקשורת וחוק המחשבים התעלמו למעשה מקיום האינטרנט כתשתית תקשורת מרכזית בישראל.
במסגרת תהליך החקיקה, מוצע לבחון סוגיות מהותיות שהן בבחינת "אכסיומות" שלא טופלו ציבורית עד כה במתן שירותי תקשורת ואינטרנט בישראל, כמו: הצורך בהפרדה מבנית בין הולכה לתכנים, מניעת בעלויות צולבות, הצורך ברישיון תקשורת מלא כדי לספק שירותי VoIP (שירותי קול מעל פרוטוקול האינטרנט, מכונה גם כ- VoB), חובת "תשתיות עצמאיות" למפעיל תקשורת חדש, סוגיות הגנת הצרכן ובניהן הצורך במניעת "הצפות" (Spam) שלגביה יש הצעת חוק מטעם משרד התקשורת, יצירת "ספר כתובות אינטרנט" (מקביל למודיעין 144, אפשרי כחלק מ"מרשם הזהויות הלאומי" של שע"מ), תקינת עברית באינטרנט, בעיות המיסוי באינטרנט, עידוד החינוך לאינטרנט בשכבות הגיל הצעירות ובמערכות החינוך, פעילות לצמצום הפער הדיגיטאלי בישראל, ועוד.
במדינות רבות בעולם המערבי, הממשלות משקיעות הון עתק בקידום תשתיות האינטרנט לציבור הרחב (בארה"ב ובמדינות רבות אחרות מאות מיליוני דולרים בשנה, ביפן מיליארדי דולרים בתכנית חומש), כולל העברת משאבים ותשתיות ציבוריות לטובת קידום חיבור האינטרנט בפריפריה ולשכבות חלשות.

דברי הסבר
מטרת הצעת זו ליצירת מערכת תיקונים שיצרו מעין "חוק אינטרנט" שיגדיר את האינטרנט כתשתית תקשורת כמו יתר תשתיות הקיימות, יגדיר את צורת הפעלת המשאבים הלאומיים הכרוכים בו כמו שמות המתחם של ישראל, ויקבע עקרונות כלליים שלאורם יתנהל האינטרנט הישראלי מרגע חקיקת החוק והלאה. ישנם כמה דגמים של חקיקה בנוגע לאינטרנט שלאורם הצעה זו יכולה להיכתב, בין היתר על פי החקיקה האמריקאית והחקיקה האוסטרלית , המתאימה יותר למצוי ולרצוי באינטרנט הישראלי. הדגם הרצוי הוא תיקון חקיקה כללי שיסמיך את השר להתקין תקנות שיהיו תואמות את תנאי השוק וצרכיו.
תחום שמות המתחם (דומיינים) מוצע לטיפול מיידי, משום שמדובר במשאב ציבורי של המדינה המצוי מזה שנים בידיים פרטיות ללא כל תהליך של מכרז או הסדר חוקי, ולגביו יש הצעה בנייר נפרד.